"אינדי אמיתי"

לפני כמה פוסטים השתפכתי כאן על לאנה דל ריי, זוכרים? גם העיתונות המוזיקלית האלטרנטיבית התעלפה עליה בהתחלה, הכתירו אותה כנסיכת האינדי החדשה וידה ידה ידה. אבל ברגע שפירור של שמועה על חברת תקליטים גדולה היה על השולחן כולם התחילו להשמיץ אותה כאילו אין מחר - שהיא חתיכת זיוף, שהיא תוצרת מהונדסת של מפיקים ומנהלים גדולים בלייבל, שהיא ניפחה את השפתיים כדי להיות מפורסמת, שהיא בעצם בובת פיתום ממש יפה. אני נשארת בדעתי על דל ריי, וחושבת שבעצם כל הביקורות על המוזיקה עצמה שקטלו אותה (ולא על כמה שהשפתיים שלה גדולות) ניסו להדגיש יותר מדי את הבעיות שאופייניות להרבה אלבומים ראשונים - חוסר מיקוד חלקי, עבודה עם מפיקים שהם לאו דווקא בז'אנר שלה (דל ריי עבדה על חלק מהשירים עם מפיקי היפ הופ) ועוד כהנה וכהנה תלונות והערות. מבחינתי רק לגיטימי שכל אמן צעיר ירצה לבדוק מה הם הגבולות שלו ויינסה להגדיר את עצמו בתוך הגבולות המוזיקליים של הז'אנר שלו. אחרי הכל, לא כל אלבומי הבכורה מושלמים (אלא אם קוראים לך ג'ף באקלי) ודל ריי צעירה, יש לה את כל הלגיטימציה לעשות מה שבא לה, גם להרגיש מיוסרת - ואני מרחמת על האדם שכתב באחת הביקורות ש"אסור לדל ריי להיות מיוסרת בהיותה כל כך יפה".

אז מה אם אני יפה? (לאנה דל ריי)

עכשיו, למה אני חותרת? אם דל ריי לפי העיתונות המוזיקלית האלטרנטיבית היא כזה זיוף וכזו בחורה מהונדסת, תנו לי להסב את תשומת ליבכם לשתי בחורות נוספות בתחום הפופ שמוחתמות בלייבלים גדולים שמגלמות בדיוק את מה התווית שמדביקים על דל ריי - כריסטינה פרי ודמי לובאטו. שתיהן צעירות, כביכול מיוחדג'ות ומיוסרות ואת שתיהן מנסים לשווק כ"אמיתיות" למרות שהן מאוד רחוקות מזה. תנו לי להרחיב.

כריסטינה פרי אחראית ללהיט סוחט הדמעות Jar Of Hearts שרץ נונסטופ בגלגל"צ (הרי יש בו כינורות). היא בדיוק הטייפ קאסט של הבחורה המיוסרת המודרנית - יפה, לבושה במיטב אופנת ילדי האימו, שיער בשני צבעים, כל האינצ'ילדה. השיר עצמו לא רע - בלדה עדינה ושבורת לב. הבעיה שמשהו פה לא מריח טוב - קשה לי להאמין שבחורה כמו כריסטינה פרי, שכמוה ביוטיוב יש עוד אלפים, אולי לא פוטוגניות כמוה, הצליחה לתפוס את אוזניהם של מנהלים בלייבלים גדולים. הרי פמפום כזה של שיר לא מגיע סתם מהשמעות בכמה תוכניות אלטרנטיביות. כמו שחברי הלהקות הבנים לוהקו בפינצטה כך גם פרי - בחורה שנשמעת בדיוק כמו אבריל לאווין שצוותה למיטב המוחות העיסקיים בעולם הפופ כדי להיכנס לנישה שהיתה פנויה.

מה שמשאיר אותי חשדנית עוד יותר לגבי הבחורה השניה שנופלת בדיוק לאותו שטאנץ מהונדס - דמי לובאטו. לכאורה שתיהן זהות לחלוטין מבחינת מרכולת מוזיקלית עצובה מיוסרת ושבורת לב, ושתיהן, בקליפים, נראות כאילו הן עוד שניה מתחילות לבכות ואפילו משתמשים בשניהם באותו מוטיב של לב. לובאטו אחראית לשיר Skyscraper - אם אתם זוכרים את הפוסט על DNA מוזיקלי, כשתקשיבו לשיר אי אפשר שלא לשים לב לעובדה שהשיר הזה נשמע כמו פיוז'ן של השיר Jar Of Hearts עם השיר Broken Strings של ג'יימס מוריסון עם נלי פורטדו. כאילו הדרמטיות בפזמון לקוחה היא פיוז'ן של שני השירים והבתים דומים דמיון מחשיד ל-Broken Strings. כאילו לא מספיק ששיבטו טינאייג'ר מיוסרת, אז גם משבטים לה שיר?

בכל מקרה, מה הנקודה שלי פה? קיימים לא מעט מקרים של שיבוטים מוזיקליים שנועדו להיראות כאילו הם הכי אותנטיים בעולם אבל הם בעצם פרי יצירתם של מומחי שיווק שיכולים להגיד לנו מה אנחנו רוצים לשמוע. אז מה אם שיווקו את לאנה דל ריי כיוצרת אינדי ללא גב של לייבל? זה עושה אותה מוזיקאית פחות טובה? בניגוד למקרים שראינו קודם, נראה שיש פה בחורה שבאמת יש לה משהו להגיד לנו דרך המוזיקה. אם נניח שבסופו של דבר כל מי שעובד כאינדי בסופו של דבר רוצה להגיע לכמה שיותר אנשים, מה שבדר"כ מחייב מעבר ללייבל גדול יותר שיש לו את הכלים להפיץ את המוזיקה בצורה הרבה יותר מסחרית, לא צריך להיות שום דבר שהוא לא בסדר במקרה דל ריי. לכן אני מאוד מעריכה מגזינים כמו Q שנתנו ביקורת עניינית על המוזיקה עצמה ולא על הרעש התקשורתי שהלך סביבה.

יכול להיות שקובעי הדיעה בעולם האלטרנטיבי פשוט לא האמינו שעשו להם את התרגיל הכי שחוק בעולם הפופ מתחת לאף - לייבל גדול שיווק להם משהו שנראה כל כך אמיתי מבחינה מוזיקלית כדי לקבל מהם אישור לטיב שלו. בעצם לאנה דל ריי לא נשפטה דווקא על המוזיקה שלה אלא ספגה את הכעס של העולם האלטרנטיבי על עצמו בזיהוי "אמיתי", והעובדה שלא ידע לירוק בזמן על משהו שמריח מסחרי מבחינתו. עם כל הכבוד, אני חושבת שלא משנה מאיפה אתה מגיע, תמיד כדאי שקודם ישמעו מה יש לך להגיד. ואם זה משהו טוב, למי באמת אכפת באיזה לייבל אתה חתום? 

Strike A Pose

איך שלא מסתכלים על זה, מדונה היא המלכה האם של עולם הפופ. האישה שמשתנה כמו זיקית, לעיתים רק לשם החידוש ומהווה מודל והשראה לכל ילדה ששרה עם מברשת השיער מול המראה בבית. יש מצב טוב שבלעדיה ליידי גאגא וקייטי פרי היו הרבה יותר מאופקות. היא שברה טאבואים ומחסומים חברתיים, וליטפה כל פרה קדושה רק כדי לעשות ממנה יופי של אסאדו (והרי ידוע שהאסאדו הטוב ביותר מגיע מפרות קדושות).

מדונה לא הכחישה במשך כל הקריירה הענפה שלה שהיא תמיד רצתה לעשות את זה בגדול. היא תמיד רצתה שהספוט יהיה עליה, בלי לחשוב הרבה על המחיר. קרייריסטית ממולחת וחסרת פשרות. הכל יהיה כמו שהיא רוצה בדיוק. וזה הביא אותה למעמד המוזיקלי הרם בו היא נמצאת היום. אם מדונה תרצה לעשות אלבום היפ-הופ, יש מצב שזה בדיוק מה שהיא תעשה. ואנשים יקנו את זה בכיף. ככה זה כשאת מדונה.

לרגל ביקורה המרגש של מדונה בארץ הקודש, החלטתי להרים פה מבצע ולבחור בחיל ורעדה את הטופ 5 שלה. את חמשת השירים הטובים ביותר שלה בעיני. היו פה חילוקי דעות ביני לביני, כי הרי קטלוג מכובד כל כך הכולל כל כך הרבה סגנונות ויציאות מוצלחות קשה מאוד למיין, אבל הצלחתי לצמצם את ה-shortlist לחמישה. והאמת גם אם החמישייה לא תהיה כוס התה שלכם, הויז'ואל ההורס של הקליפים יכול להסיח את דעתכם, כי הוא תמיד היה מושקע אצל מדונה.

1. Vogue

שיר מפתח של מדונה, עם קליפ אייקוני שגורם לכולנו לרצות להיות בווג, או לפחות לעלעל בו תוך פיזוז לצלילי השיר. זה שיר פופ נהדר, עם הגשה שאין שניה לה. השיר הזה גרם לי לחפש שערים ישנים (יותר או פחות) בהם הופיעה מדונה על שערו של המגזין ומצאתי גלריה מהממת ביופיה של שערים מווג בכל שפה אפשרית מה שמוכיח לנו שמדונה מעולם לא היתה צריכה את ווג - היא בעצמה היתה הווג.

האמת היא שהקריירה של מדונה והאופנה שאנחנו חשופים אליה היום שזורים זה בזה - החל מהמיניות הבוטה של Erotica דרך מחוך הקונוסים של ז'אן פול גוטייה, דרך ההשפעות ההודיות ב-Ray Of Light... מדונה היתה חלק בלתי נפרד מיצירת אופנה. למי שמעניינות אותו קצת הפקות אופנה, מצאתי הפקת אופנה מהממת של מדונה לווג איטליה תחת הכותרת Madonna Come Marilyn בה היא מצטלמת בהשראת מרלין מונרו (האייקונית כשלעצמה), אך היא עדיין לגמרי מדונה. 

2. Like A Prayer

שיר מהתקופה המוקדמת בקריירה של מדונה, בה האמביציה הבלונדינית היתה רק בעתידה אבל המוטיבציה ליצור שירי פופ סוחפים כבר היתה שם. מה שעושה את השיר הזה לטעמי הוא השילוב הגאוני של מקהלת גוספל בשיר טעון כל כך מבחינה דתית-נוצרית. מדונה דילגה בקלילות ובאלגנטיות מעל משוכת המחלוקת שהשיר הזה עורר.

3.  Ray Of Light

אחרי תקופה שחונה יחסית מבחינה יצירתית מדונה גייסה את המפיק וויליאם אורביט שהיה מוכר עד אז בעיקר בסצנת השוליים האלקטרונית הבריטית. באלבום Ray Of Light מדונה המציאה את עצמה מחדש כמלכת אלקטרו-פופ והטרנספורמציה הוכיחה את עצמה כשיחוק היסטרי - האלבום מכר מיליונים והחזיר את מדונה לתודעה כישות מוזיקלית שאין לזלזל בה. בנוסף באלבום הזה היא הציתה את הטרנד ההינדי ואת החוט האדום של הקבאלה שהופיע באותה התקופה אימצו עוד סלבס רבים. השיר הזה הוא התמצית של האלבום - שילוב של פופ קליט אך אינטיליגנטי עם הפקת דאנס-טכנו איכותית, והקליפ שביים ג'ונאס אקרלנד התאים לו בצורה מושלמת.

4. Deeper And Deeper

השיר הזה היה אחד הראשונים של מדונה שנחשפתי אליהם ברגע שהכבלים ואיתם MTV חדרו לבית. איכשהו הוא קיבע לי את מדונה בגירסא שלה בקליפ הזה - מין גישת girls just want to have fun אבל עם לא מעט יסורים. בשיר הזה (הכולל קריצה ל-Vogue האלמותי) מדונה מראה שוב שהיא יכולה להיות מלכת רחבות הריקודים, אם היא רק רוצה בכך.

5. Human Nature

לטעמי השיר שמתמצת מיהי מדונה במילותיה. היא לא מתנצלת, וממש לא משנה לה מה אתם, או כל אחד אחר לצורך העניין, חושב עליה.המילים הציניות עובדות מצויין עם ההפקה הסליזית משהו.

בעצם מה שהרשימה המינימליסטית הזו מראה לנו הוא שיש סיכוי טוב שמדונה תמיד תהיה רלוונטית בספרה המוזיקלית שלנו, איך שלא תבחר להמציא את עצמה מחדש. אי אפשר שלא להתרשם מהשינויים הקיצוניים שהיא עברה במהחל הקריירה שלה, וכן אי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא היא האילנות הגבוהים בהם נתלית כל זמרת פופ. כי בואו נודה בכך - במפה במוזיקלית הנוכחית אין יורשת שיכולה להיכנס לסטילטו שלה בצורה מכובדת, למרות שכולן מאוד רוצות.